בפוסט זה בבלוג, נבחן בפירוט את נושא תפקידו ואומץ ליבו של האינטלקטואל, תוך התמקדות במשמעותם של "הכוס המורעלת" ו"התרנגולת האחת" כפי שהם מתוארים בסצנת מותו של סוקרטס.

מהי משמעות ה"כוס המורעלת"?

חוקר היווני אלכסנדר אליוט מסכם את מחזהו "המשפט" - אשר מתאר את התהליך ממשפטו של סוקרטס ועד הוצאתו להורג - כך:
סוקרטס (קופץ על רגליו ומסיר את הבד שכיסה את פניו): קריטון! אנחנו חייבים לאסקלפיוס תרנגולת. הקפד להחזיר אותה.
קריטון: אני בהחלט אחזיר לך. האם יש עוד משהו שאתה רוצה לומר?
(סוקרטס אינו עונה. נראה שהוא מבלה את דקתו האחרונה - או אולי יותר - בשינה שלווה. ואז, רועד באלימות, הוא מתנשף ונאחז באוויר. הבד המכסה את פניו מחליק. מבטו של סוקרטס קבוע ודומם. הוא מת.)
קריטון: אתה... אתה כבר לא בעולם הזה, ידידי הוותיק... אתה... הרמת כוסית למעננו.
אנטיסתנס: האיש החכם והטוב ביותר באתונה - וככל הידוע לי, האיש החכם והטוב ביותר בעולם - הוא מת.
קטסיפון: האם סוקרטס מת? אם אפשר לומר כך... הוא הרים כוסית למען האנושות.
אוקריטוס: קריטון, למה הוא התכוון כשאמר שהוא חייב לאסקלפיוס תרנגולת?
קריטון: ובכן... מה זה יכול היה להביע?
קריטו-בולוס: אבי, בוא נלך עכשיו. אולי כשנשלם את החוב הזה, נבין את משמעות המילים האלה.
מה הייתה משמעות הביטוי "תרנגולת" - ביטוי שאלו שהיו עדים לרגעיו האחרונים של סוקרטס לא הצליחו להבין?
ישנן שלוש פרשנויות להצהרתו של סוקרטס שהוא חייב תרנגולת. הראשונה היא התיאוריה שנאמר לו להציע תרנגולת לאסקלפיוס, אל הרפואה; השנייה היא התיאוריה שאסקלפיוס היה אדם אמיתי; והשלישית היא התיאוריה שדבריו האחרונים של סוקרטס היו בדיחה גרידא.
אני חושד שהמשמעות שאלו שהיו עדים לרגעיו האחרונים של סוקרטס חיפשו למצוא ב"תרנגולת" מתיישבת עם הפרשנות הראשונה. הם אמרו שסוקרטס הרים כוסית "למעננו" או "למען האנושות". הם רואים בכוס המורעלת שסוקרטס שתה כוסית למען האנושות. כוסית למען מה בדיוק? מיותר לציין שזו הייתה כוסית למען התאוששות האנושות.
באתונה היה נהוג לפיו אלו שהחלימו ממחלה היו מקריבים עוף לאסקלפיוס, אל הרפואה. עם זאת, מכיוון שסוקרטס היה על ערש דווי, הוא לא היה במצב להציע עוף כאות תודה על החלמתו. לכן, העובדה שהוא השאיר במפורש משאלה אחרונה להציע עוף לאל הרפואה ברגעו האחרון מרמזת כי "שתיתי את הכוס המורעלת הזו בזמן שניסיתי לרפא את המחלה השוכנת בלב האדם. עם זאת, מחלות אנושיות חייבות תמיד להירפא; ביום שבו כל האנושות תחזור ללב טוב ואמיתי, אנא הצע עוף לאסקלפיוס במקומי כאות תודה." במובן זה, האם הכוס המורעלת ששתה אינה יכולה להיות כוסית למען האנושות?
אם נפרש את משמעות "תרנגולת אחת" של סוקרטס באופן זה, נוכל להציץ בפילוסופיה שלו בנוגע לגישה או לתפקיד הבסיסי של אינטלקטואל דרך "חשיבותה של תרנגולת אחת". לסיכום, חובתו של אינטלקטואל היא "להציע תרנגולת אחת לאסקלפיוס, אל הריפוי, כאות תודה". במילים אחרות, תרומה לריפוי הרוחני של האנושות היא תפקידו הבסיסי של אינטלקטואל.
ניתן לומר כי הוכחת הגישה האמיתית של אינטלקטואל היא שהוכחת גישתו האמיתית של אינטלקטואל כ"אור המצפון האנושי" הייתה הסיבה העיקרית לכך שסוקרטס הועלה לשורות החכמים. את העובדה שסוקרטס הבדיל את עצמו מהסופיסטים וקרא לעצמו "פילוסוף" - כלומר, אוהב חוכמה - יש להבין גם מנקודת מבט זו. הוא לא היה "סוחר ידע" שהשתמש בידע כאמצעי להתפרנס, אלא חיפש חוכמה מעשית המעוררת ומאירה את החוכמה האמיתית, ומנחה את האנושות לעבר אושר המבוסס על מצפון אנושי נקי. בדיאלוג של אפלטון "ההתנצלות", סוקרטס אומר את הדברים הבאים:
"אזרחי אתונה! המוניטין שצברתי נובע מהעובדה שיש לי סוג מסוים של חוכמה. אם תשאלו אותי איזה סוג של חוכמה זו, אענה שזו החוכמה שבני אדם יכולים לרכוש. כי אני מאמין שאני חכם רק במידה שיש לי את החוכמה שבני אדם יכולים לרכוש." (···) אני רוצה להעביר לכם את דבריו של עד אמין: אל דלפי. (···) אתם סביר להניח מכירים את כאֶרֶפוֹן. (···) הוא הלך לדלפי ו-(···) חיפש אורקל ושאל האם יש מישהו חכם ממני. הפיתיה ענתה שאין איש חכם ממני. (···) לאחר ששמעתי את האורקל הזה, שאלתי את עצמי, "מה פירוש דבר האל הזה?" (···) (···) לאחר דיונים רבים, המצאתי דרך לפתור את הבעיה הזו. אילו רק יכולתי למצוא מישהו חכם ממני, אוכל לפנות לאל עם דוגמה נגדית. (···) חיפשתי אדם שנחשב לחכם וצפיתי בו. (···) ברגע שהתחלתי שיחה איתו (···) לא יכולתי שלא להסיק שהוא לא חכם. (···) הסיבה לכך היא שהוא חושב שהוא יודע דברים למרות שהוא לא יודע כלום, בעוד שאני מודה כשאני לא יודע משהו.
לאחר שהגיע כך ל"מודעות לבורות", שלט סוקרטס כמנהיג תקופתו מבלי לכפות את דעותיו על אחרים. במקום זאת, הוא כינה את עצמו "מיילדת הנפש" - מונח שנגזר ממקצועה של אמו - ועזר לאנשים בכל מקום להשיג חוכמה אמיתית. הוא לא העלה טענות משלו ולא התעקש שהן לא יכולות לטעות. הוא ידע שהוא לא מנהיג אלוהי או מוחלט, אלא רק עוזר צנוע. הוא הבין שחוכמה אינה מוענקת על ידי אף אדם יחיד אלא נולדת בלבבותיהם של כל בני האדם; וכאשר אתונה - או כל אומה אחרת - משיגה אושר וקידמה, זה לא נובע מאדם יחיד או מקבוצת מנהיגים או מדומה חכמים, אלא אפשרי רק באמצעות החוכמה הקולקטיבית של כלל האזרחים או ההמונים.
הוא חיפש חוכמה אנושית בתוך האנושות עצמה, והאמין שתפקידו - כגדול החכמים של אתונה - אינו להתחבב על בעלי הכוח למטרות רווח אישי או לצבור עושר על ידי מכירת ידע אזוטרי, אלא לשאוב חוכמה אמיתית מלבבות האנשים, אשר גדו על גדותיהם ברחובות. העובדה שלא היסס לשוחח אפילו עם עבדים מדגימה עד כמה כנים היו מאמציו לחפש את החוכמה המשותפת לכל האנושות.
מהו אינטלקטואל? לא מישהו מרוחק. וגם לא מישהו שיש לו ידע מיוחד, כישורים טכניים או שפע של מידע ופשוט מוכר אותם ללא תנאי. זהו אדם שעוזר לאנשים להיות מודעים לטוב הטבוע בהם; אדם שבכבוד ויראת כבוד מספקים לאנושות, מבחין במהלך ההיסטוריה הנכון ומשמש כמדריך לעורר את חוכמת ההמונים; ואדם ששואף לשקם את רווחתה הנפשית של האנושות על ידי מיגור כל הרעות הטמונות בטבע האדם - זהו תפקידו של אינטלקטואל כפי שתפס אותו סוקרטס. זו הסיבה שהוא קובע בנחישות כה רבה:
אם היית אומר לי, "סוקרטס, (···) אסור לך לחקור או להרהר שוב באופן זה. (···) אתה תומת", אוכל לענות רק כך: "(···) אציית לאלים ולא לך, וכל עוד יש לי חיים וכוח, אחפש חוכמה ואלמד חוכמה (···) ולעולם לא יחדל."
האל שסוקרטס אמר שילך אחריו היה ככל הנראה מצפונו שלו. הוא הצהיר שמנעוריו ציית לאיסורי הדאימון שלו וציית להם, ושקולו של הדאימון הזה הזכיר לו ללא הרף מה אסור לו לעשות - האם לא ניתן לראות זאת כעצם מהותו של המצפון האנושי? באור זה, מצפונו של סוקרטס היה מקור הוויתור העצמי הבלתי פוסק שלו. רוח השלילה - המבקשת לכונן עצמי חדש באמצעות וויתור עצמי קשה - הייתה מקור תבונתו של סוקרטס, מקור אומץ ליבו, ויסוד צדקו וסגולתו. והעובדה שרוח השלילה הזו היא היקרה מכל רוחות האדם נותרה ללא שינוי לאורך ההיסטוריה.
סוקרטס היה אזרח טוב של אתונה. הוא לא היה יותר ולא פחות מ"אזרח אתונה". מה שהוא ביקש לעשות היה להשיב את מצפונם של אזרחי אתונה. כאשר אנשים מדברים על הניתוק בין פילוסופיה או אידיאולוגיה לחברה, הם לעתים קרובות מצביעים על התקופה היוונית כזמן שבו החיים והמחשבה היו הך. אנו רואים את התגלמות הדבר בסוקרטס. הוא מעולם לא חשב על שום דבר מעבר לאתונה. במילים אחרות, הוא היה האינטלקטואל הנאמן ביותר לתקופה ולחברה שבה חי. מה שהוא ביקש להציל היו אזרחי אתונה ואתונה עצמה. במקום לנקוט בתיקונים טכניים זמניים שרק עצרו לזמן קצר את המשבר, הוא חיפש את הדרך להחיות את אתונה לנצח - דרך שתאפשר לאתונה להחיות מבלי לסטות מהאידיאל הנצחי של האנושות - והוא מצא את הדרך הזו בטיהור נפש האדם, כלומר, בפעילות טהורה וחופשית של התבונה.
האם לא תפקידם של אינטלקטואלים, הוגים, ולמעשה כל בני האדם, לחשוף את האמת, במקום להחזיק בה? אם בני אדם יכלו להחזיק באמת אחת, בלתי משתנה ומוחלטת, לא היה להם צורך לקוות לקידמה נוספת, וגם לא הייתה יכולה להתקיים קידמה. לכן, האמת תמיד נחשפת מחדש, והעורק שממנו נכרית האמת הוא בדיוק התקופה והחברה שבה נולד ההוגה. אמת חיה לא יכולה להיוולד בנפרד מנסיבות התקופה או החברה של אותה תקופה.
במובן זה, אפשר לומר שסוקרטס היה לא יותר ולא פחות מאשר אזרח אתונאי. הוא היה הוגה דעות של זמנו ששואף לחשוף את האמת בתוך התקופה בה חי ובחברה אליה השתייך. אך עובדה זו אינה מפחיתה כהוא זה מגדולתו של סוקרטס. להיפך, דווקא בגלל עובדה זו גדולה אותו עוד יותר. שכן הוא לא היה תיאורטיקן ריק אלא מתרגל יסודי. הדוגמה שהוא הציב באופן אישי נחשבת לחוכמה הנצחית של האנושות משום שהדגים כיצד ניתן לחיות בצורה המשמעותית ביותר בתוך התקופה והחברה אליהן הוא שייך. למרות שאתונה נפלה ורדומה בין דפי ספרי ההיסטוריה, חוכמתו של סוקרטס - שהורעל על ידי האתונאים - נותרה חיה וחזקה דווקא משום שלא היה סופיסט ריק אלא איש מעשים קונקרטי.
סוקרטס אומר:
אזרחי אתונה, (···) איני מנסה להגן על עצמי. אלא, אני מנסה להגן עליכם, כדי שעל ידי הענשתי - מתנה שהאלים שלחו לכם - לא תחטאו נגד האלים. "אם תגזרו עליי גזר דין מוות, לא תמצאו בקלות אחר כמוני. במילים מצחיקות, אני סוג של סוס רוח שהאלים שלחו למדינה הזו. מדינה זו היא כמו סוס מלחמה ענק ואצילי, איטי בתנועה ולכן זקוק לגירוי."
בקטע זה, אנו יכולים להציץ ברגשותיו הכנים של סוקרטס כלפי אתונה. זוהי מעין תחושת שליחות. אנו יכולים לראות את תחושת השליחות החדה והעקבית שלו כלפי התקופה והחברה שבהן חי. עם זאת, הוא לא היה עבד לתקופתו או לחברה שלו, וגם לא היה קונפורמיסט קהה דעת. במקום זאת, כשם שסוס מלחמה מסיבי הולך ונעשה איטי יותר ויותר, הוא היה "חמור בודד" המבקש לעורר משב רוח רענן של התעוררות באתונה, שהראתה סימני ריקבון ודעיכה.
מהיכן הגיעה תחושת השליחות של סוקרטס? היא נבעה מרוח השלילה שלו, והאם רוח השלילה היסודית הזו אינה מהותה של תודעת חופש?
בשנת 399 לפנה"ס, סוקרטס הואשם באי אמונה באלים ובהשחתת הנוער, ונידון למוות. אדם כמו סוקרטס - שנשאר נאמן אך ורק להיגיון, שכמו "מצפון מהלך", לא פחד מביקורת או מתקפה, וביטא וביצע בחופשיות ובאומץ את אמונותיו תוך הבחנה בין טוב לרע עד הסוף; אדם שבאמצעות שאלות וחקירה בלתי פוסקים, בחן אחרים וחשף את ידיעותיהם המדומה, ובכך פגע בגאוותם או ביהירותם - בקיצור, מבקר יסודי - ודאי ייחשב למטרד, לבוז, וייבנה אויבים רבים. אם נאמר שאינטלקטואל הוא יצור אציל דווקא משום שתמיד יש לו את היבט של "מורד בזמנו", אזי עליו לסבול את חוסר המזל של יחס עוין מצד הרוב העיוור. סוקרטס, שהאמין שייעודו האלוהי הוא לפקוח את עיניהם של אזרחי אתונה להיגיון האנושי, לטפח את המידות הטובות ולעזור להם להשיג אושר אמיתי - ומעולם לא חדל לבקר ולהרהר - לא היה יוצא מן הכלל; הוא לא יכול היה להימלט מהתקפותיהם העזות של אויביו, שפחדו ממנו.
סוקרטס משך תשומת לב ציבורית והפך למושא לחשד בעיקר משום שתומכיו הנלהבים היו בעיקר בנים למשפחות בולטות, ובמיוחד משום שהיו מחוננים במיוחד. כתוצאה מכך, בתקופה שבה הדמוקרטיה האתונאית הפכה לפוליטיקה דמגוגית - שבה כוח נועד להסית את ההמונים - סוקרטס הפך למטרה לקנאה בקרב פוליטיקאים וסופיסטים; יתר על כן, כפי שצוין קודם לכן, הוא יצר לו אויבים נוספים במהלך מסעותיו לאימות הנואמים.
הסופיסטים היו מורים מקצועיים שקמו בתגובה לדרישותיהם של צעירים המחפשים סוג חדש של חינוך. הם נסעו ברחבי הערים הגדולות של יוון, נתנו הרצאות ולימדו ידע מרתק על הטבע והאנושות; מה שהם העריכו יותר מכל, לעומת זאת, היה "רטוריקה". בחברה האתונאית של אותה תקופה, שבה הסתה של ההמונים הייתה הדרך הבטוחה ביותר לשלטון, רטוריקה הייתה הנשק החזק ביותר של פוליטיקאי. לא היה נשק יעיל יותר מרהיטות לשכנוע ציבור חסר אמונות מוצקות או תובנות. המטרה הסופית של רטוריקה זו, או הרטוריקה עצמה, הייתה "להפוך טיעון חלש לטיעון חזק" (במילותיו של פרוטגורס). פרוטגורס מסכם את הפילוסופיה של הסופיסטים במשפט אחד: "האדם הוא מדד לכל הדברים". ה"אדם" שאליו מתייחסים כאן הוא הפרט. כתוצאה מכך, הדבר מוביל לסובייקטיביזם ורלטיביזם קיצוניים, הדוחים כל סטנדרט אוניברסלי במחשבה או בפעולה. לפיכך, הסופיסטים, חסרי כל אמונה באמת מוחלטת או בערכים, לימדו פילוסופיה נטולת אידיאלים ומהוססת, וכך מטרת הרטוריקה - "להפוך טיעון חלש לטיעון חזק" - נלמדה לא כעניין של אמת או שקר, אלא אך ורק כתחבולה להכניע את היריב באמצעות רהיטות חכמה. הגדרתו הנועזת של תרסימכוס לצדק - כלומר, הטענה ש"צדק הוא האינטרס של החזק" - התאפשרה גם על רקע זה. בקיצור, לסופיסטים לא הייתה אמונה באמת ולא האומץ לחפש אותה. באתונה - ערש שלטון ההמון, שם סופיסטים כאלה התקבלו בברכה, אך אפילו סופיסטים אלה גורשו בסופו של דבר כמטרד - סוקרטס לא יכול היה שלא להיות "קוץ בצד".
אלא אם כן חברה איתנה ומושרשת עמוק, חשיבה נבונה עלולה להיות בודדה ולהיתקל בעוינות. במיוחד בחברה שבה, בתוך דמגוגיה בלתי פוסקת, "תיאוריות רעות הופכות פשוטו כמשמעו לטובות", אין אפילו סדק שהחשיבה הנבונה יכולה לחדור דרכה. כתוצאה מכך, בחברה כזו, אינטלקטואלים ורוב האנשים כאחד או מחמיאים לאנשי השררה או בוחרים בדרך השאננה של בריחה. בחברה כזו, האינטלקט לא רק נרדם - הוא הולך למסתור, ללא כל אליבי.
הטרגדיה של סוקרטס טמונה בעובדה שלא יכול היה לבחור באף אחת מהדרכים השאננות שעמדו לרשות האינטלקטואלים. הוא לא החמיא לאנשי הכוח ולא עצם עין מהמציאות. במקום זאת, הוא השליך את עצמו באומץ למערכה ונלחם חזיתית בתחלואי זמנו וחברתו. עם זאת, הוא לא נלחם על ידי תפיסת השלטון בנשק או הונאת אחרים בדיבורים מתוקים; הוא נלחם באמת ובצדק. הוא יצא להרפתקה קיצונית כדי לעורר את מצפונם הרדום של אזרחי אתונה - במילים אחרות, כדי להחיות את תחושת החופש של האתונאים.
סוקרטס ידע שכל עוד אינטלקטואל אינו נוטש את רוח המחלוקת הטבועה בו ואת תחושת החופש הנובעת ממנה, הוא זקוק למציאות קונקרטית כדי לאתגר אותה, ואינו יכול לסרב לדרך של הפיכה לעד לאמת באותה זירה ממש. סוקרטס הותיר מאחור את הפרדוקס שדווקא משום שהיה אזרח אתונאי בלבד - וישר יתר על כן - הוא הפך לאזרח העולם כיום.
הסיבה לכך שסוקרטס נאלץ לשתות את היין נעוצה בבורותם של אנשי זמנו או בהסתלקותם מהאמת. אם סוקרטס מעולם לא שינה את עמדתו לאורך חייו, מדוע הואשם רק בשנותיו האחרונות? הסיבה לכך נעוצה בשקיעה הפוליטית של אתונה. לאחר שהשיגה ניצחון גדול במלחמות הפרס, אתונה הגיעה לשיא שגשוגה, ועידן פריקלס הפך לתור הזהב שלה; אולם, לאחר שספגה תבוסה מוחצת במלחמת הפלופונסוס, כוחה התנפץ בן לילה, והיא נפלה תחת שליטתה של ספרטה. כאשר שאיפתה של אתונה לשלוט בכל יוון סוכלה, והעיר סבלה תחת שלטון הטרור שהטילו שלושים הטיראנים לפני שחזרה לדמוקרטיה - ונכנסה לעידן של ריאקציה שחלמה רק על שיקום והתעלמה מכל יוזמה חדשה - פסאודו-פטריוטים רבים, במיוחד שמרנים, ייחסו את הסיבה לאסון ולשקיעה זו לרעיונות חדשים, ובמיוחד לאתאיזם. הם היו זקוקים למישהו להטיל עליו את האשמה.
מאחר שהעם האמין שרווחת המדינה ואזרחיה תלויה בחסדם ובהגנה של האלים, הטענה שאסונותיהם נובעים מחוסר אמונה באלים - והיו ביטוי לחרון זעם אלוהי - הפכה להסבר הסביר ביותר. אפילו אנכסגורס ופרוטגורס, סופיסט מוביל, הואשמו בפשע האתאיזם ונאלצו להימלט מאתונה. פטריוטים שמרנים, מבלי להתעלם מנטייתם שלהם להתחנף להמונים, יצאו למגר "רעיונות מסוכנים". בתוך הבורות והדמגוגיה שבה שתיקה נתפסה כאמצעי לשימור עצמי, סוקרטס לא מימש את מעלת השתיקה; במקום זאת, הוא חידד את להב ביקורתו עוד יותר. כתוצאה מכך, הואשם בהיותו אתאיסט ומשחית את הנוער.
סוקרטס היה במקור אדם שהאמין בנביאים ומעולם לא הזניח את הקרבת הקורבנות לאלים. עם זאת, אמונתו לא הייתה אמונות תפלות אלא פילוסופית עמוקה. בעוד שהכיר באמונות מסורתיות, הוא מתח ביקורת חריפה על היבטיהן הלא מוסריים. יתר על כן, מכיוון שטען שקיבל גילויים מהדיימון שלו, שמרנים שלא הבינו את המשמעות האמיתית של כך האשימו אותו בהכנסת אל חדש. זו הייתה הסיבה שהואשם בהיותו אתאיסט. יתר על כן, מכיוון שהתעלם מהנורמות החברתיות השוררות באתונה, נמנע מהחיים הפוליטיים והקדיש את עצמו אך ורק ללימוד הנוער, הואשם בהזנחת חובותיו האזרחיות ובהשחתת צעירים מוכשרים. לא רק זאת, אלא שהוא הצביע ללא היסוס על חולשותיה של הדמוקרטיה, שנוטה להידרדר לשלטון אספסוף או אפילו לדיקטטורה.
אי ההבנות והשנאה כלפי סוקרטס הצטברו במשך תקופה ארוכה ולבסוף פרצו כסימן לנפילתו הפוליטית. בקיצור, מותו של סוקרטס היה אירוע בלתי נמנע באתונה באותה תקופה. זו הייתה התוצאה הבלתי נמנעת שנגרמה על ידי מצפונו שלו. במילים אחרות, למרות שידע שהמוות הוא הגמול היחיד, הוא לא נטש את מצפונו של אינטלקטואל אמיתי או את אמונתו בניצחון הסופי של הצדק. הוא ידע שאם אינו יכול לחיות כאדם חופשי, מפואר הרבה יותר למות כאדם חופשי.
למרות שפשעו של סוקרטס היה חמור, אילו נמנע מלדבר בחוסר כבוד בבית המשפט וטען על חייו, ייתכן שהיה זוכה או מקבל עונש קל יותר. הדבר ניכר מהעובדה שהרשעתו הוכרעה ברוב דחוק בהצבעה הראשונה. עם זאת, הרעיון של בגידה במצפונו כדי להציל את חייו היה בלתי נתפס. סוקרטס הביע את אמונותיו בבית המשפט ביושרה, מבלי לחשוב כלל על התוצאה האפשרית. כאן, אנו עדים לאישיותו האצילית של סוקרטס כאדם חופשי ומתרגשים עמוקות. עבורו, שבחר להישאר אדם חופשי עד הסוף, עונש המוות היה תוצאה בלתי נמנעת.
אפילו לאחר שקיבל את עונשו, עקב נסיבות בלתי צפויות, בילה סוקרטס 30 יום בכלא. במהלך תקופה זו, הודות למאמציהם של חבריו, כולל קריטון, ניתנה לו הזדמנות להימלט. עם זאת, הוא גער בקריטון, שדחק בו להימלט, והדגיש כי חובתו להפגין מוות מכובד על ידי ציות לחוקי המדינה - גם אם הם לא צודקים - במקום להפר את הבטחותיו לאזרחי אתונה ולאלים ולחיות חיים של בושה. בדיאלוג 'קריטון', הוא ביטא אמונות אלה, ואופיו הקדוש זורח דרכו בצורה כה ברורה עד שהוא מעורר כבוד. יתר על כן, אמונתו בנצחיות הנפש, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב'פאידו', ורגעייו האחרונים החגיגיים מחייבים אותנו להרהר שוב על מהי המשמעות של להיות אנושי.
סוקרטס, שחי למען אמונותיו, מת למענן. גם אם היה מוסתר על ידי החושך ולא היה מסוגל לזרוח, האמונה ש"אמת היא אמת, לא משנה מה" לא הייתה רק סוגיה תיאורטית עבורו, אלא הבסיס לרוחו ולחייו; לכן, הוא לא היסס לקבל את המוות כדי להעיד על האמת.
מותו היה הרגע המבריק ביותר בחייו ושיא הפילוסופיה שלו. אילו היה נמנע מהמוות, הפילוסופיה שלו לא הייתה מהדהדת בנו כיום. אפשר לומר שהוא היה "אינטלקטואל בר מזל" שהייתה לו ההזדמנות הטובה ביותר להפגין את גדולת הרוח ואת מוחלטות החופש.
מותו מעיד על כך שהתהילה הגדולה ביותר של אדם חופשי, אמיץ וכנה היא למות למען האמת. הוא גם מדגים בבירור שאלו שחסרים אומץ זה לנוכח המוות אינם יכולים להפוך לבני אדם אמיתיים המעידים על האמת למען ההיסטוריה והאנושות.
סוקרטס תופס מקום ייחודי בהיסטוריה של הפילוסופיה כפילוסוף הראשון שהעביר את מוקד הפילוסופיה מפילוסופיה טבעית לחקר האנושות; מבחינתו, האדם היה אזרח הפוליס. במובן זה, הוא חולק מכנה משותף עם פילוסופים יוונים אחרים, כולל הסופיסטים. עם זאת, הוא בולט במקוריותו בכך שהתייחס לסוגיות של אזרח הפוליס כדאגות אינדיבידואליות שיש לטפל בהן באופן אוטונומי והציע שיטה להבהרה מושגית של סוגיות אלה.
הדאגה הגדולה ביותר של אזרח הפוליס הייתה אושר.
סוקרטס טען שכדי שבני אדם יהיו מאושרים, עליהם לטפח היטב את ההיגיון. כמייסד תפיסת האנושות כ"ישויות חכמות", הוא חיפש את מהות האדם המכוון לפוליס בתבונה. ההיגיון הוא, למעשה, המאפיין שהופך את בני האדם לאנושיים ביותר. לכן, הוא מזהה את "הידע" כתנאי הבסיסי לסגולה. "סגולה היא ידע", טען. כדי לעשות טוב ולטפח סגולה, יש לדעת תחילה מה טוב ומה רע. פעולה המבוצעת ללא ידע - גם אם היא מעשה טוב - אינה יכולה להוות סגולה; סגולה מתעוררת רק כאשר מבינים בבירור מה טוב ואז מפנים אותו באמצעות תרגול. בבסיס הפילוסופיה שלו על אחדות הידע והסגולה - או אחדות הידע והפעולה - טמון העיקרון המרכזי שלו: "דע את עצמך".
בסופו של דבר, סוקרטס שם דגש על "מודעות עצמית". הוא ביקש להגיע ל"ידע אמיתי" מתוך "מודעות לבורות" ומטרתו הייתה להחיות את הסוכנות האנושית על ידי תרגול המידות הטובות הנרכשות באמצעות ידע אמיתי.
השיטה בה השתמש כדי לעורר אנשים הייתה "השיטה הסוקרטית", המכונה לעתים קרובות "מיילדות הנפש". השיטה הסוקרטית אינה אמצעי להעברת ידע קבוע מראש. אלא, זוהי שיטה המעוררת סוג של ביקורת עצמית על ידי ביקורת והצבעה על דעותיו הקדומות והטעויות של האדם האחר, ובכך מובילה אותו להבין בחופשיות בעצמו שמה שבעבר האמין שהוא נכון היה למעשה שקר. שיטת הדיאלוג של סוקרטס - המעוררת אדם לתבונה אמיתית וידע עצמי, כלומר, מעירה את הנפש העיוורת משנתה העמוקה כדי לממש את עצמו האמיתי ואת חירותו האמיתית - מתוארת בצורה חיה ב"דיאלוגים" של אפלטון.
הוא ביקש לממש את החירות האנושית ואת האוטונומיה של התבונה באמצעות מודעות עצמית. היה לו אמון עמוק בטבע הפנימי של האדם והאמין ששורש הטבע הפנימי הזה טמון במצפון. העובדה שהוא הכריע בעניינים חשובים על ידי ציות ל"קול הדמון" בלבד מראה עד כמה הוא העריך את הקול הפנימי - כלומר, את קול המצפון.
הוא הדגים את המוסר והפילוסופיה של התבונה והמצפון דרך חייו שלו. את התקופה שגמלה לאדם כמו סוקרטס כוס רעל ניתן לתאר בסופו של דבר כעידן נטול תבונה ומצפון - עידן שחשש מחופש ומודעות עצמית. לכן, הכוס המורעלת שסוקרטס שתה מסמלת את רצח התבונה, את רצח המצפון ואת השמדת החופש. אבל אם התבונה, המצפון והחופש יישללו מחיי האדם - אישיים וחברתיים כאחד - מה יישאר? דעות קדומות, עוול, שרירותיות והפקרות ישתוללו בהכרח.
אך סוקרטס היה, כפי שהכריז האורקל מדלפי, האיש החכם ביותר באתונה. באמצעות מותו, הוא מעיד ששום רדיפה, שום כוח לא יוכלו להרוג לעולם את המצפון, ההיגיון והחופש האנושיים. לכן, כוסו המורעלת הופכת להרמת כוסית לתבונה, למצפון ולחופש הנצחיים. סוקרטס מסכם את הגנתו כך:
הגיע הזמן שאעזוב. הבה נלך כל אחד לדרכו - אני למות ואתה לחיות. רק האלים יודעים מה עדיף.
איזו עמדה מכובדת ואיזו אמונה בלתי מעורערת! אלו מילים שאף אחד שאינו מאמין בתוקף בניצחון הסופי של התבונה, המצפון והחופש לא יעז להגות, שלא לדבר על לומר בקול רם. דבריו צועקים כי התבונה, המצפון והחופש האנושיים הם בני אלמוות ולעולם לא יימחקו מן האדמה.
אך כל עוד התבונה, המצפון והחופש קיימים, האינטלקט האנושי יתקיים, וכך גם אנשים בעלי אינטלקט. לכן, סוקרטס יכול להתקיים בכל תקופה ובכל חברה. אך מדוע אין סוקרטס אפילו בחברה שבה קיימים אינטלקטואלים? הסיבה ברורה: זהו חוסר האמונה העצמאית והאומץ. סוקרטס אמר פעם שלא ידע הוא שחשוב, אלא יישום הידע הזה הלכה למעשה; ושלא רק החיים הם שחשובים, אלא החיים הטובים. תחייתו של סוקרטס תתאפשר רק באמצעות מזג המושרש בחופש הסוקרטי.
כבר בהתחלה חשבתי על "המשמעות של עוף בודד" - זה שהוצע לאסקלפיוס, אל הרפואה, ביום שבו נרפא מחלתו של אדם. האחריות להחזיר את העוף הבודד הזה אינה מוטלת אך ורק על קריטון. זהו חוב שכל האנושות חייבת לסוקרטס, וחוב שכל האנושות חייבת לכל אדם. עם זאת, יש תנאי אחד לפירעון חוב זה: יש לרפא מחלות אנושיות, והאידיאל הנצחי של האנושות - שבו התבונה והמצפון האנושיים מופעלים בחופשיות ובטהרה - חייב להתממש.
עלינו לשאול את עצמנו: "האם איננו חיים בעידן ובנסיבות המעכבות עוד יותר את היום בו נחזיר את החוב הזה?" אם אנו דוחים את יום ההחזר, זהו סימן שמחלתה של האנושות מחמירה. וזו הוכחה לכך שאין רופא גדול.
מי הרופא שיכול לזהות את הגורמים שפגעו בתבונה, במצפון ובחופש, ולסלול את הדרך להחלמה? ומדוע, בעידן המודרני - שמייצר אינטלקטואלים בולטים יותר אפילו מתקופתו של סוקרטס - אין רופא צדיק? זהו עניין הדורש מחשבה. כולנו יודעים את הסיבה שאין רופא גדול. כלומר, שכחנו את "חובו של תרנגולת אחת". אנו מאבדים את האומץ והביטחון להתקדם ולשלם אותו. נראה כי המרשם של סוקרטס להתגברות על הרובוטיזציה של האנושות - שמסתפקת בהיותה "בני אדם ממוחשבים" ומסתפקת רק בדיוק אלקטרוני - כמו גם בסחורות החופש ובאינסטרומנטליזציה של המצפון, מסתכם בביטוי אחד.
אינטלקט הוא אומץ. האם לא זו בדיוק המשמעות מאחורי הכוס המורעלת ששתה סוקרטס?

מהו אומץ?

אומץ הוא הכוח הנפשי והמוסרי להתמודד בנחישות עם סכנה ופחד. לכן, בכל פעם שמתעורר משבר - גדול או קטן - אומץ נדרש בדחיפות, והתגברות על משבר בלתי אפשרית בלעדיו. כמובן, אומץ לבדו אינו יכול להבטיח את פתרון כל משבר, אך בלעדיו, אי אפשר להתמודד עם משבר בכבוד.
אריסטו קבע כי אומץ הוא דרך הזהב בין פחדנות לפזיזות, וכי הבנת דרך זו דורשת את המעלה האינטלקטואלית של זהירות; אומץ אמיתי, מעל לכל, דורש רציונליות. הערכה רציונלית של המצב מהווה את הבסיס לקבלת החלטות אוטונומיות, ואומץ נדרש הן להחלטה זו והן לביצועה.
קבלת החלטות אוטונומית היא מקור האומץ. כאן, "החלטה" מתייחסת לבחירה הסופית שנעשית מבין אפשרויות פעולה רבות. בעוד שהחלטות כאלה, כמובן, מושפעות רבות מתנאים אובייקטיביים שונים - כולל גורמים חברתיים - הבסיס הבסיסי שלהן טמון בבחירה האוטונומית שנעשית על ידי רצונו של האדם. הסיבה לכך היא שקבלת החלטות כרוכה בבחירת העצמי האמיתי והטוב ביותר של האדם, ובאמצעותו, בחירת העתיד האמיתי והטוב ביותר. לכן, אומץ הנובע מהחלטה כזו אינו יכול להיות הכוח הפיזי של החיים עצמם, וגם אינו רק כוח המרד.
אומץ אמיתי מתבסס במעשה של שחרור עצמי מהיקשרים קיומיים, וכתוצאה מכך, בהכנות להתמודד עם המוות למען החלטה חופשית. במובן זה, אומץ כרוך באחריות אינסופית.
אין ספק שסוקרטס הוא הדוגמה המובהקת לאדם שהפגין אומץ לב רב. הוא היה ה"דורבן" ששלחו האלים לאתונה ו"המצפון המהלך של אתונה". כפי שציין ב"אפולוגיה", אתונה הייתה כמו סוס מלחמה עצום ואצילי, אך בגלל גודלו, תנועותיו היו איטיות, ולכן היא נזקקה לדורבן כדי לעורר אותו - והדורבן הזה לא היה אחר מאשר הוא עצמו. גישה זו שלו הייתה מעין תחושת ייעוד.
בחירתו הייתה לבנות מחדש את אתונה - שהייתה על נתיב של שחיתות ודעיכה - ל"מרכז העולם". לכן, סוקרטס ביקר את המגמות השוררות באתונה באותה תקופה. תחושת שליחותו להציל את אתונה נבעה מביקורתו ודחייתו את השקר, והתבססה על אומץ אמיתי במאבק למען האמת.
הוא היה מבקר חריף. הוא לא היסס לבקר ולדחות ללא רחם את המציאות המושחתת של אתונה. המחיר ששילם היה הוצאה להורג באשמת השחתת הנוער וחוסר כבוד כלפי אלי העיר-מדינה.
אומץ ליבו מתבטא באופן שבו שתה את הרעל ברוגע לאחר משפטו. במעשה שתיית הרעל, אנו מגלים שני היבטים של אומץ ליבו של סוקרטס. הסיבה לכך שנאלץ לשתות את הרעל נעוצה בדחייתו את המציאות. עבור סוקרטס, אשר השתוקק לשיקום האתי של אתונה, ביקורת ודחייה של המציאות המושחתת לנגד עיניו היו בלתי נמנעות. רק באמצעות דחייה כזו הוא יכול היה לפקוח את עיניהם של אזרחי אתונה להיגיון ולאמת. לכן, ניתן לתאר את האומץ שהפגין בתהליך זה כ"אומץ לדחות את המציאות". עם זאת, כאשר קריטון דחק בו לברוח מהכלא, סוקרטס דחה את ההצעה, בטענה שציות לחוק - אפילו לא צודק - היה הדרך לקיים את הבטחתו. כאן, אנו רואים את הדילמה שעמדה בפני סוקרטס.
באמצעות הגנתו בבית המשפט, הוא טען בבירור כי משפטו ופסק דינו היו צודקים. עם זאת, בכך שנמצא אשם ונידון למוות, סוקרטס סוכל למעשה על ידי אותה מציאות שניסה להכחיש, ודווקא משום שהיה מודע לעובדה זו, הוא הצליח להפגין שכנוע ואומץ לאורך כל המשפט. באור זה, ניתן לטעון כי לבריחתו הייתה הצדקה מסוימת, בהתחשב בכך שהוא היה נתון למשפט לא צודק על ידי חוקים ושופטים לא צודקים. ואכן, בהתחשב ברוחו של שלילתו המוחלטת, בריחתו עשויה אף להיתפס כמסקנה טבעית. עם זאת, בכך שסירב לברוח, האם לא קיבל את אותה מציאות שדחה? החלטתו להיכנע למציאות שאילצה אותו למות באמצעות פסק דין לא צודק מייצגת מעבר מדחיית המציאות לקבלתה. הוא לא מת כתוצאה מכפייה מצד סמכות בלתי ניתנת לעמוד בפניה ולא צודקת; אלא, הוא בחר במוות מרצונו החופשי.
האם גישתו - המעבר מדחיית המציאות לקבלתה, כלומר, מקיצוניות אחת לאחרת - אינה חושפת סתירה? עם זאת, מה שעלינו לציין הוא שאישור המציאות לא היה בשום אופן דרך לישועה עבורו; אלא, היא הייתה דרך למוות. העובדה שסוקרטס - שאף מתח ביקורת על המשפט עצמו, ושניהם ניחנו ברוח כה יסודית של שלילה - שתה בשלווה את יין הרוש ובכך התאים את עצמו למציאות זו מדגימה היבט נוסף של אומץ: האומץ לאשר את המציאות.
קשה לראות את האמונה בחיי נצח בעולם הבא - אותה הצהיר באומץ רב ב'פאידו' - כסיבה היחידה לקבלתו השקטה את המוות ולאישורו את המציאות אותה הכחיש בתקיפות כה רבה. במקום זאת, עלינו לחפש את מקור אישורו את המציאות במקום אחר.
הנושא כאן נוגע לשני היבטים של אומץ. כלומר, אומץ מאשר ומכחיש את המציאות כאחד. במילים אחרות, אומץ לא יכול לנבוע מהכחשה מוחלטת של המציאות. עבור אדם אמיץ באמת - במובן שהוא לא יכול להימלט מהמציאות - חיוני לאשר תחילה את המציאות הקונקרטית בה הוא נמצא. הסיבה לכך היא, שכן ככל שאומץ הוא ביטוי של תודעה ביקורתית - תודעה של חופש - המבקשת לשלול מציאות מסוימת, הוא דורש מציאות קונקרטית כדי לשלול אותה וחייב להעיד על האמת בהקשר זה. כמובן, במקרה זה, אישור המציאות אינו מרמז על התאמה למציאות או קבלה פסיבית שלה. במקרה של סוקרטס, בחירתו העיקרית הייתה "אישור יסודי של המציאות" - כלומר, אתונה. הוא לא ביקש להרוס את אתונה או לברוח ממנה; אלא, הוא אהב את אתונה וטפח רצון עמוק לבנות אותה מחדש. לכן, הוא לקח על עצמו את תפקיד השעיר לעזאזל בתוך אתונה. זה מוליד את הפרדוקס שהוא מרד באתונה דווקא משום שאהב אותה.
כתוצאה מכך, ניתן לראות את שתיית יין הרוש על ידי סוקרטס כמעשה של אומץ להישאר נאמן ל"הצהרתו הבסיסית". קיימת תפיסה מוטעית שבריחה מהמציאות והכחשת המציאות הן הך. עם זאת, אומץ ליבו של סוקרטס הוא שהדגים שהכחשת המציאות אינה בשום אופן בריחה מהמציאות.
כפי שציינתי קודם לכן, אומץ אמיתי הוא רציונלי, אוטונומי, וכרוך באחריות אינסופית; אך אי אפשר למצוא גישה רציונלית או אוטונומית באסקפיזם. הסיבה לכך היא שאסקפיזם אינו עניין של קבלת החלטה אלא של נטישת קבלת החלטות. אסקפיזם אינו הפעלת כוח כדי להתעמת בנחישות עם סכנה או פחד ולהתגבר עליה; להיפך, הוא תוצר של תחושת סכנה או פחד. אסקפיזם הוא סוג של תגובה רגשית המבקשת, ככל האפשר - גם אם רק רגשית - להעמיד פנים שהמציאות אינה קיימת; הוא תוצר של פחדנות, לא של אומץ. מכיוון שמדובר בגישה המבקשת להפוך את המציאות ללא קיימת, אין עם מה להתעמת. זוהי גישה שמודה בתבוסה ללא מאבק.
אסקפיזם אינו דורש אומץ, שכן אין מה להכחיש או להתגבר עליו. לטעון שבריחה מהמציאות מהווה את ההכחשה האולטימטיבית של המציאות אינה אלא התחכום שנועד להונות את עצמו. עבור מי שמבקש לבטל את מולדתו רק משום שהמציאות שלה דוחה, לא נותרה מציאות דוחה להתעמת איתה באופן קונקרטי. לכן, לאלה שנמלטו מהמציאות אין סיבה, מקום ואין מטרה לפעולה.
הכחשת המציאות שונה בבירור מהימלטות מהמציאות. כאן, יש להבחין בין הכחשה מושגית של המציאות לבין הכחשה אקטיבית של המציאות. הסיבה לכך היא שהכחשת המציאות חייבת בסופו של דבר להתבטא כמעשה של התרסה. הכחשה מושגית של המציאות מסתכמת לעתים קרובות בהצדקה עצמית מצד הבורח. זה לא אומץ; במקרה הטוב, זה לא יותר ממשחק אינטלקטואלי. אומץ מתבטא בפעולה, ונחישות מתממשת באמצעות פעולה. לכן, הכחשת המציאות דורשת בהכרח פעולה בצורה כלשהי, ולכן דורשת מושא קונקרטי של אותה פעולה. ובמהלך פעולה כזו, אומץ, ככוח רוחני ומוסרי, מקבל צורה קונקרטית.
אז מהו, אם כן, המטרה הקונקרטית של פעולה זו? מהו המטרה שמבקשים להכחיש? זוהי, ללא ספק, המציאות עצמה. אם אסקפיזם הוא גישה שמסרבת לאשר את המציאות במלואה, אזי הכחשת המציאות חייבת, לכל הפחות, להתחיל באישור המציאות. מכיוון ששלילת המציאות היא האומץ להתעלות מעל המציאות, אישור בסיסי הוא הכרחי בנקודת ההתחלה שלו.
סוקרטס ביטל את הדעיכה המוסרית של אתונה, לא אתונה עצמה. אתונה - המגלמת את מציאות הדעיכה המוסרית - הייתה גם מושא אהבתו העמוקה ביותר של סוקרטס. לכן, למרות שהייתה רוויה בשחיתות, אי צדק ודלדול מוסרי, סוקרטס לא יכול היה להכחיש או לבטל את אתונה עצמה. בחירתו הבסיסית הייתה אתונה, ואישורו את אתונה היה מקור אומץ ליבו.
ניתן להעלות את ההתנגדות הבאה: האם אין הבדל בין אישור "אתונה עצמה" לבין אישור "המציאות של אתונה"? זה דומה לניסיון להבחין בין מהות לתופעה. זוהי הדעה שיש מהות נפרדת הנקראת "אתונה", וכי המציאות של אתונה - כתופעה זמנית - שונה מכך. הבחנה בין מהות אתונה לתופעת אתונה היא בלתי אפשרית, לפחות מבחינת פעולה. הסיבה לכך היא שאתונה, כאובייקט קונקרטי של פעולה קונקרטית, אינה יכולה להיות דבר מלבד אותה מציאות עצמה. לא יכולה להיות "מולדת" נפרדת ו"מציאות של המולדת" נפרדת. המולדת היא המציאות עצמה, הנעה בתוך ההיסטוריה. לכן, הטענה שהמציאות שאנו מבקשים לאשר שונה מהמציאות שאנו מבקשים לשלול אינה אלא גישה ספקולטיבית. כאן, הפרדוקס של "אישור תוך כדי שלילה" מתקיים, והעיקרון הדיאלקטי ש"אישור הוא שלילה, ושלילה היא אישור" חל. עם זאת, עלינו להרהר באמירה לעיל תוך הנחת הנקודה הבאה. המציאות שאנו מבקשים לשלול היא המציאות כתוצאה היסטורית. בתוכה, כל מה שנצבר מהעבר הוא הווה, אך היא לא יותר מזה.
עם זאת, המציאות שאנו מבקשים לאשר טומנת בחובה משמעות החורגת מעבר להווה בלבד. כלומר, היא אינה מוגבלת להווה מבחינת זמן אלא מקיפה את העתיד. זוהי מציאות שכבר צפתה את העתיד דרך הפוטנציאלים הטמונים בה. במילים אחרות, מה שאנו מבקשים לשלול הוא המציאות הנוכחית, ומה שאנו מבקשים לאשר הוא המציאות העתידית. מה שסוקרטס שלל הייתה "אתונה של ימינו", ומה שהוא אישר היה "אתונה של העתיד בתוך ההווה" - שם אפילו המודעות המוסרית, שבמציאות היא בסך הכל פוטנציאל, התממשה. אם היינו עוצרים רק באישור המציאות הנוכחית - כלומר, המציאות המתגלה לנגד עינינו, המתגלה לנגד עינינו, זה היה מסתכם בהתאמה או מעקב אחר המציאות בלבד. אישור אמיתי של המציאות הוא אישור המציאות העתידית - כלומר, מציאות שבה העתיד, אף על פי שעדיין לא התממש, טבוע כאפשרות באמצעות החלטה סובייקטיבית של האדם עצמו. אישור זה של המציאות הוא מה שכונה עד כה "אישור יסודי של המציאות".
כפי שצוין קודם לכן, החלטה היא ערש האומץ. החלטה היא החומר הקונקרטי של האומץ, ואובייקטה הוא המציאות. לכן, אומץ אינו מופשט אלא קונקרטי. זו הסיבה שאנו נרגשים יותר מאומץ ליבו הקונקרטי של סוקרטס מאשר מאינספור תיאוריות על אומץ. החלטה היא בחירה סובייקטיבית, ודרך בחירות כאלה, אנו צופים את העתיד. הבחירות שלנו אינן תמיד מושרשת בהווה אלא מכוונות לעתיד.
החלטה עצמה היא הרפתקה. היא כרוכה בשאלות קשות: עד כמה מדויק ורציונלי הניתוח שלנו את המציאות? אילו אפשרויות טומנת בחובה המציאות? (העתיד אינו מתממש דרך פנטזיה אלא אפשרי רק על סמך המציאות.) ומהן השיטות למימוש אפשרויות אלה? אם, כפי שאמר סארטר, הבחירות שלנו הן בסופו של דבר בחירות העולם, אז אנחנו באמת יוצאים להרפתקה עצומה. אנחנו פועלים בהתאם לבחירות שלנו ואין לנו ברירה אלא לשאת באחריות מלאה לתוצאות לנצח. כשאנחנו שוקלים עד כמה עמוקות ההשלכות של בחירותיו של מנהיג לאומי עבור אותה אומה, אנחנו יכולים לדמיין את האימה של החלטה כזו.
החלטה כזו בלתי אפשרית ללא אומץ אמיתי. הפחדן יימנע מקבלת החלטה, בעוד שהפזיז יפעל לפני שיחליט. הביטחון שאדם הקדיש את כל כנותו כבן אדם, ההכרה שאדם אפילו יסכן את מוות כדי לממש את בחירתו, והוודאות שזה מה שיקר ביותר לאנושות - אלה חיוניים. אלו חסרי האומץ ייאוש לפני שיגיעו להחלטה כזו; במקום זאת, הם יעצמו עין מהמציאות הדורשת החלטה כזו ויבחרו באסטרטגיה השאננה של בריחה.
לכן, האומץ הנדרש מאיתנו בעיקר הוא, בליבתו, האומץ לאשר את המציאות. אנו רואים את התגלמות האומץ הזה אצל סוקרטס.

סוקרטס ואפלטון

כפי ששטרן ציין פעם בדיון על הפילוסופיה של ההיסטוריה, לא משנה כמה גדולים רעיונותיו של אדם או כמה יוצאת דופן חוכמתו, הם לא יכולים להפוך להיסטוריה אלא אם כן הם נשמרים כתיעוד אובייקטיבי; אלמלא אפלטון, סוקרטס לא היה הופך לדמות היסטורית. אין זה מוגזם לומר ש"הדיאלוגים", שאותם חיבר מתוך רצון לכבד את מורו, הם התיעוד היחיד המספק תובנות על סוקרטס.
מכיוון שחייו של אפלטון מתועדים היטב, לא אכנס כאן לפרטים אלא אתאר בפשטות את מערכת היחסים שלו עם סוקרטס. נאמר שאפלטון פגש את סוקרטס כשהיה בן 20. באותה תקופה, כמו כל צעיר אחר באתונה, הוא היה צעיר ששואף לקריירה בפוליטיקה. עם זאת, לאחר שפגש את סוקרטס, הוא הושפע ממנו להקדיש את עצמו ללימודי פילוסופיה ונשאר לצידו של סוקרטס עד שהוצא להורג. עם זאת, לאחר שחווה את הטרגדיה של הוצאתו להורג של מורו, הוא נטש את שאיפותיו להיכנס לפוליטיקה. זה מראה עד כמה מזעזע היה מותו של מורו. הוא היה בן 28 כשעמד בפני מותו של מורו. בשנת 387 לפנה"ס, הוא ייסד את האקדמיה ברובע האקדמיה ממערב לאתונה, שם הקדיש את שארית חייו למחקר ולכתיבה.
עשרים ושמונה מיצירותיו של אפלטון שרדו (אם כי ישנן לא מעט אחרות המיוחסות לאפלטון, חוקרי אפלטון מכירים רק ב-28 אלו). למעט ה"אפולוגיה" ומכתביו, כולן כתובות בצורת דיאלוגים. יתר על כן, סוקרטס מופיע כדמות מרכזית ברוב הדיאלוגים הללו. עובדה זו לבדה מגלה את עומק כבודו של אפלטון לסוקרטס.
אפלטון היה יורש נאמן לפילוסופיה של סוקרטס. יחד עם זאת, הוא היה הוגה דעות מקורי שפיתח ושיטתי את רעיונותיו של מורו. לכן, למרות שסוקרטס הוא גיבור ה"דיאלוגים", ישנן מספר סוגיות בנוגע לשאלה האם הם באמת מייצגים את רעיונותיו של סוקרטס במלואם. ייתכן שרעיונותיו של אפלטון עצמו מתבטאים באמצעות סוקרטס. לכל הפחות, יש לראותם כרעיונותיו של אפלטון, אשר התבססו על אלה של סוקרטס.
כיום, חוקרי אפלטון רואים ב"דיאלוגים" המוקדמים שלו תיאורים נאמנים של סוקרטס, אך מאמינים שככל שהזמן התקדם לתקופות האמצע והמאוחרות שלו, רעיונותיו הייחודיים של אפלטון החלו לבוא לידי ביטוי. סוקרטס המופיע ב"דיאלוגים" מהתקופה האמצעית ואילך הוא, במילים אחרות, סוקרטס "אפלטוניזציה". עם זאת, אלא אם כן אדם מלומד מקצועי, אין צורך לייחס חשיבות רבה לנושא זה. הסיבה לכך היא, ללא קשר למי הם מייצגים את הרעיונות, מטרתנו היא פשוט למצוא את מהות הנפש שבתוכם.
מבין ה"דיאלוגים" הראויים לציון כאן - "אפולוגיה", "קריטו", "פאידו" ו"סימפוזיון" - "אפולוגיה", "קריטו" ו"סימפוזיון" שייכים לתקופתו המוקדמת (עד גיל 40), בעוד ש"פאידו" שייך לתקופתו האמצעית (עד גיל 60). לכן, אני מאמין שניתן לומר בבטחה שסוקרטס מתואר נאמנה בארבעת הדיאלוגים הללו. שלושת הדיאלוגים - 'אפולוגיה', 'קריטו' ו'פאידו' - עוסקים באירועים שהתרחשו בין משפטו של סוקרטס להוצאתו להורג. באמצעות שלושת הדיאלוגים הללו, אנו יכולים להבין את התהליך המוביל מהמשפט להוצאתו להורג ולקבל תובנות בפילוסופיה של סוקרטס.
נאמר שסוקרטס הוצא להורג באביב 399 לפנה"ס. מאחר שדווח שהוא היה בן 70 באותה תקופה, ניתן להסיק שהוא נולד בסביבות שנת 470 לפנה"ס, עשר שנים לאחר ניצחונה של אתונה במלחמה נגד פרס. הוא נולד באתונה לאב שעבד כסנת ולאם שהייתה מיילדת. נאמר שסוקרטס עבד גם כסנת בנעוריו.
מעט ידוע על החלק המוקדם בחייו של סוקרטס. בעוד שנראה בוודאות שהוא היה סופיסט בשנותיו הראשונות, פרטי התפתחותו האינטלקטואלית ופעילותו המאוחרות יותר נותרו לא ברורים. לכן, ה"אפולוגיה", "קריטון" ו"פאידון" - המתעדים את האירועים ממשפטו ועד הוצאתו להורג - הם טקסטים יקרי ערך להבנת חייו של סוקרטס. באמצעות שלושת ה"דיאלוגים" הללו, אנו יכולים לחוש בבירור את אנושיותו של סוקרטס. לאחר קריאתם, נבין מדוע סוקרטס מכונה חכם והפילוסוף האמיתי ביותר. מה שמרגש אותנו כאן אינו גדולת הפילוסופיה של סוקרטס או יופייה של הפרוזה של אפלטון, אלא אנושיותו של סוקרטס, המתעוררת לחיים בצורה חיה דרך שלושת ה"דיאלוגים" הללו. אנו מזכירים בחוזקה ששום פילוסופיה לא יכולה להפוך לגדולה או לנוע ללא המרכיב האנושי.
"'הסימפוזיון' הוא חגיגה של ארוס (אל האהבה), אך הוא מסתיים כחגיגה של סוקרטס. כאחד ה"דיאלוגים" הטובים ביותר להבנת דמותו של סוקרטס, הוא יהיה לעזר רב בהבנתו, יחד עם 'ההתנצלות', 'קריטון' ו'פאידו'. עם זאת, בעת קריאת 'הסימפוזיון', ניתן להבחין בהתייחסויות רבות להומוסקסואליות, ולמעשה, אפילו בתוך חגיגה זו של אהבה, ההומוסקסואליות הופכת למוקד העיקרי. לכן, יש לקרוא אותו תוך התחשבות בהקשר התרבותי של התקופה, שבה הומוסקסואליות התקבלה. אם קוראים אותו מתוך הבנה שהנושא האולטימטיבי של דיאלוג זה אינו אהבה בין בני אדם עלי אדמות אלא אהבה לצורות ואהבה לחוכמה, אני מאמין שהרושם שהוא אינו מוסרי (כאשר מסתכלים עליו דרך עדשת המוסר העכשווי) ייעלם."
בכל פינה במציאות שאנו מתמודדים איתה כיום, אנשים זועקים על "דעיכת האנושות" ועל "היעדר האנושות". אני מאמין שבזמנים כאלה, למגע עם אנושיותו של סוקרטס ולהתרגשות עמוקות ממנה יש משמעות רבה ל"שיקום האנושות".