בפוסט זה בבלוג, נחקור מדוע ג'יי.די. סלינג'ר - שזכה לתהילה עולמית בזכות "התפסן בשדה השיפון" - בחר לחיות בבידוד, כמו גם אנקדוטות שונות סביב חייו.
ג'יי.די. סלינג'ר (ג'רום דיוויד סלינג'ר), שהצית את מה שמכונה "תופעת סלינג'ר" ברחבי העולם עם "התפסן בשדה השיפון" - שנחשב לקריאה חובה לסטודנטים אמריקאים בשנות ה-1950 - נחשב כיום, לצד תומס פינצ'ון, לאחד הסופרים המודרניים המתבודדים ביותר. סלינג'ר התרחק למעשה מהחברה בשנת 1965 והחל לחיות בבידוד; הוא לא הופיע בציבור מאז. מאז שניתק כמעט כל קשר עם העולם החיצון - למעט מעגל מכרים מצומצם מאוד - מעט היה ידוע על חייו היומיומיים במשך זמן רב. יתר על כן, הוא לא פרסם יצירות חדשות לאחר 1965, ושתיקה זו נמשכה עד מותו בשנת 2010. מלבד העובדה שחי בבידוד בקורניש, ניו המפשייר, במהלך חייו, כמעט ולא היה ידוע דבר על מקום הימצאו.
הביוגרף הבריטי איאן המילטון מגלה בספרו "בחיפוש אחר ג'יי.די. סלינג'ר" (1988) ששלח מכתב לבקשת רנדום האוס, וביקש את שיתוף הפעולה של סלינג'ר בכתיבת הביוגרפיה שלו, אך לא קיבל תשובה. למעשה, סלינג'ר בוודאי קיבל אינספור מכתבים כאלה וסביר להניח שלא הרגיש צורך להשיב לכל אחד מהם בנפרד. המילטון מצא את השם "סלינג'ר" בספר הטלפונים של מנהטן ושלח מכתבים; כאשר שניים מהם הועברו לאחותו ולבנו של סלינג'ר, הוא קיבל לבסוף מכתב אזהרה מנומס מסלינג'ר וביקש ממנו להפסיק להטריד את משפחתו. המילטון כותב, "במדינות קומוניסטיות, סופרים נאלצים לשתוק, אך סלינג'ר בחר לשתוק מרצונו החופשי".
לאחר מכן, הגיש סלינג'ר תביעה בבית המשפט כדי למנוע את פרסום הביוגרפיה של המילטון, ובית משפט פדרלי אמריקאי פסק לטובתו של סלינג'ר. כתוצאה מכך, לא נותרה להמילטון ברירה אלא לפרסם את ספרו כיצירה מלומדת כללית ולא כביוגרפיה, ובתהליך זה נאלץ למחוק את רוב הציטוטים ממכתביו של סלינג'ר וההסברים הנלווים שהיו חיוניים לביוגרפיה.
עם זאת, סלינג'ר לא בחר בדממה ובסתירה כבר מההתחלה. בימיו הראשונים, כמו סופרים מתחילים אחרים, הוא שלח סיפורים קצרים למגזינים ספרותיים שונים וחיכה בקוצר רוח לתוצאות; גם תהליך הפרסום של "התפסן בשדה השיפון" היה רחוק מלהיות חלק בשל תוכנו הלא שגרתי. באותה תקופה, הוא אף הסכים לבקשת ראיון של שירלי בלייני, כתבת של "הדיילי איגל", עיתון שפורסם על ידי תיכון קלרמונט בניו המפשייר. עם זאת, כאשר הראיון שלו לא הופיע בתאריך המובטח והוחלף בכתבה מערכתית, הוא התאכזב קשות; נאמר שסירב לתת ראיונות נוספים לאחר מכן.
הוא גם הרגיש לא בנוח עם התמונה שלו שמילאה את הכריכה האחורית כאשר "התפסן בשדה השיפון" פורסם. בסופו של דבר, הוא ביקש להסיר את התמונה, וההוצאה לאור השמיטה את התמונה שלו החל מההדפסה השלישית. סלינג'ר, שחלם בתחילה להיות מחזאי, כתב מחזות והתעניין מאוד בקולנוע, אך החל לאבד עניין בקולנוע לאחר שחווה את תהליך עבודתו מעוות באופן משמעותי במהלך עיבודה לסרט. לאחר מכן, כשהוא מרגיש אכזבה עמוקה ממציאות רוויה במסחריות ובצביעות, הוא התרחק בהדרגה מהחברה. לאחר שנסוג מכל צורות של התכנסויות ציבוריות ופעילויות חברתיות, הוא סירב לאפשר לחיבור יצירותיו באנתולוגיות החל משנת 1954.
בספר "התפסן בשדה השיפון", סלינג'ר מורה להולדן קולפילד לומר את הדברים הבאים:
"הספרים שבאמת מרגשים אותי, אתם יודעים, הם אלה שאחרי שמסיימים לקרוא אותם, גורמים לך להרגיש, 'האם זה לא יהיה נהדר אם הסופר היה חבר שלי ואני יכול להתקשר אליו בכל עת?' אבל ספרים שגורמים לך להרגיש ככה הם נדירים."
אך סלינג'ר עצמו בחר בחיים שבהם ניתק את עצמו לחלוטין מקוראיו. העובדה שבעוד שיצירותיו מעוררות בקוראים לחלום על קשר אינטימי עם הסופר, הוא נותר דמות חמקמקה במציאות - מישהו שאיש לא יכול היה להתקרב אליו בקלות - נחשבת לאחד ההיבטים הפרדוקסליים ביותר בחייו.
